מונחת בפני מחלוקת משפטית, שעובדותיה פשוטות ובלתי שנויות במחלוקת.
משרד עורכי דין הגיש סיוע משפטי רב-ערך לחברה בקשיים, ולטענתו סייע לה מאד להגיע למצב בו הצליחה להגיש בקשה להקפאת הליכים ולהסדר נושים, ובסופו של דבר להגיע לכלל שיקום. עקב הסיוע דנן, נוצר חוב שכר-טרחה של החברה כלפי המשרד. עצם קיום החוב אינו שנוי במחלוקת בין המשרד לבין הנאמנת וכונס הנכסים הרשמי, אולם הם חלוקים בדבר מעמדו בסולם דיני הקדימה. בעוד המשיבים מסתמכים על העובדה הפשוטה והברורה, עליה לכשעצמה אין חולק, כי
כל החוב דנן
נוצר לפני "המועד הקובע" של ראשית הקפאת ההליכים, ואי לכך המדובר בחוב עבר, הרי שמשרד עורכי הדין מאריך בתיאור, נכון לכשעצמו, בדבר הקשר ההדוק בין הסיוע שניתן לבין הבראת החברה, כולל סיוע במציאות משקיע ועוד.
טענת המערער, הינה כי יש מקום ליצור חידוש משפטי, ולהכיר במעמד החוב לטובתו כ"הוצאות הקפאה". מוסיף המערער וגורס, כי יש מקום לעודד מעשים כמעשהו - התקשרות עם חברה בקשיים והגשת סיוע, חרף המודעות למצבה הקשה; וזאת כאמור באורח אשר בלעדיו ספק אם היה עולה בידי אותה חברה בקשיים להנצל מקריסה מוחלטת.
עיינתי בערעור ובתגובות לו.
1. נקודת המוצא, ממנה ראוי להתחיל את הדיון המשפטי, הינה כי אכן בפנינו נושה אשר הסתכן במודע בתמיכה בחברה בקשיים, והעניק לה סיוע, בלעדיו לא היה עולה בידה להגיע לכדי מיצוי מוצלח של הקפאת ההליכים שהגישה. דא עקא, שבמלוא הכבוד לכתבי טענותיו המפורטים והמנומקים היטב של המערער, הרי שכל הפסיקה והתקדימים שהביא, הן של בית המשפט העליון והן של בית משפט זה (להוציא אחד, אליו אתייחס בהמשך החלטתי זו), עוסקים במצב דברים שונה. בכל אותם מקרים, כגון פסיקתה של כב' השופטת שטרסברג כהן ברע"א 6754/93 (באותו מקרה, בעניין ארנונה), עוסקים במובהק
בחובות שנוצרו לאחר המועד הקובע
- כך למשל, ארנונה שוטפת בגין תקופות
שלאחר
הצו, ולא לפניו. כך גם רע"א 292/99 שיכון עובדים נ' טש"ת, שם מדגיש בית המשפט כי הוא עוסק בשאלת התועלת שצמחה לנושים המובטחים
מהוצאות במהלך פירוק
; וזאת שלא בכדי.
הלכה למעשה, מנסה המערער להשיג דבר-מה אשר על-פניו נראה בבחינת תרתי דסתרי: ליצור פיקציה משפטית אשר תיטול חיוב מסויים שנוצר במפורש טרם המועד הקובע ו"תעביר" אותו לצד האחר של המתרס המשפטי. זאת, באורח שתיצור עבורו קדימות על פני כל הנושים האחרים. למצב דברים כזה, במלוא הכבוד הראוי, לא מצאתי אח ורע, ואף לא תימוכין בפסקי הדין שהציג המערער בטענתו.
2. בשולי נקודה זו אעיר, כי אף פסק הדין החריג יחסית בעניין פש"ר 1597/08 עמית פולק מטלון ושות' נ' קדרון, אינו מסייע למערער. אכן, אין ספק כי פסק-דין זה הוא ה"סמוך" ביותר למערער בכל הנוגע לסוגיה המתוארת בו, אולם חרף זאת, המרחק בין המקרים עודו רב. בפרשת עמית פולק, הדברים היו אמורים במצב חריג שבחריגים, בו שירות משפטי מורכב אחד התמשך מן התקופה שלפני המועד הקובע אל התקופה שלאחריו, זאת בלא יכולת ממשית ליצור הפרדה הגיונית לתקופות ובמצב בו הנאמן יכול היה, לו רצה, לנסות ולהפסיק את אספקת השירות המשפטי, אולם הוא בחר שלא לעשות כן, ולהוסיף להעזר בו עד תומו.
עיננו הרואות; אותו מצב חריג ביותר שתואר שם, שונה מאד מן המצב בפני, בו עסקינן במובהק בשירותים משפטיים שניתנו לפני המועד הקובע, הא ותו-לא.
מעבר לדרוש אוסיף ואעיר: את פרשת עמית פולק יש להותיר כפי שהיא: חריג מיוחד במינו, פרי נסיבות קיצוניות ומיוחדות במינן, אשר הביא לתוצאה קשה עבור קופת בעל התפקיד - תוצאה, אשר וודאי אין מקום "להרבות כמותה" בדין. לשון אחר; עסקינן בחריג מיוחד ומצומצם ביותר, שאין כל אינטרס או הצדקה להרחיבו מעבר למה שמצוי במובהק בדלת אמותיו; מהלך כזה, אם יתרחש, עשוי להיות הרה אסון עבור היכולת לנהל קופות חדלות פרעון באורח מאוזן, שלא לדבר על שחיקת התיחום הברור בין חובות עבר להוצאות הקפאה.
3. זאת ואף זאת; במלוא הכבוד הרב שאני רוחשת לסיוע משפטי שניתן לחברה בקשיים ערב הקלעותה להקפאה - אף אם נצא לצורך העניין מנקודת מוצא עובדתית חד-משמעית, כי בלעדי אותו סיוע, היתה החברה מגיעה להקפאה במצב רע בהרבה, ושמא לא היה עולה בידה לגבש הסדר. נקל לראות, כי הסיוע המשפטי שהגיש המערער אינו "בודד במערכה" בעניין זה; מה יהא הדין, אם כך, בספקים חיוניים שסיפקו לחברה בקשיים סחורה בשבועות הקשים עד המועד הקבוע? ומה בדבר אספקת חשמל ומים, ושאר שירותים שלו הופסקו עקב קשיי החברה, לא היה סיוע משפטי כלשהו מסוגל להועיל לה? לו קיבלתי את עמדת המערער, הרי שלא רק החוב נשוא השירות המשפטי, אלא כל החיובים דלעיל היו הופכים - באחת - מחובות עבר להוצאות הקפאה; אין צורך להכביר מילים, עד כמה תוצאה זו הינה בעייתית, ועשויה בין היתר אף לפגוע קשות בוודאות המשפטית וליצור מצב, בו מעמדו של חיוב שנלקח זמן קצר טרם המועד הקובע, יחרץ לפי האורח בו השכיל פרקליטו של הנושה להציג אותו.
4. הלכה למעשה, הרי שעל-מנת ליצור מקום לתביעה כשל המערער, הרי שהיה
על המחוקק לפעול ולשנות את הדין, באחת משתי אלו: למתוח לאחור את המועד הקובע, ממועד צו ההקפאה למועד של מספר שבועות (למשל) קודם לכן, עניין שאינו נעדר בעייתיות. לחלופין, היה על המחוקק ליצור קטגוריה חדשה של דין קדימה - בין אם כזו המתייחסת באורח ספציפי לסיוע משפטי, ובין אם כזו החלה על כל המצרכים והשירותים החיוניים שסופקו לחברה בתקופה האחרונה שטרם הקלעותה להקפאת הליכים. אין ספק, כי התערבות זו עשויה למצוא כמה וכמה הצדקות ולהביא תועלת מסויימת - כך למשל, להחליף את המצב הכאוטי יחסית של הסתמכות על תניות שימור בעלות, בדין קדימה קולקטיבי לספקים מסויימים שסיפקו סחורות חיוניות זמן קבוע מראש טרם ההקפאה. אלא שאין ספק, כי היכולת לבצע שינוי מהותי כזה כגון הוספת סוג חדש של דין קדימה, שמור למחוקק, ולמחוקק בלבד; ואין מקום לעשות זאת על דרך חקיקה שיפוטית; קל וחומר, שלא חקיקה שיפוטית הנוטלת דווקא ורק סיוע משפטי, ומבדילה אותו משירותים חיוניים אחרים שניתנו ערב הקריסה.
5. אי לכך, וחרף ההבנה למניעי המערער, אין מנוס מדחיית הערעור, וכך אני עושה.
בנסיבות המקרה, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ב, 08 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.